זה כן נכון לשאול תמיד ולברר

(אזהרת טריגר)

את הסיפור הראשון אספר פעם אחרת. יש לו אותו כבר כתוב, ואני רק צריך לעשות העתק-הדבק, ועכשיו בוער לי לספר דווקא היום סיפור חדש. סיפור שעד היום עוד לא התמודדתי איתו.דווקא היום כי היום שמעתי על האתר בכנס "זהירות מהמרווח", וכי שעתיים אח"כ, במושב אחר בכנס שבו דיברו פעילים במרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, הבנתי משהו חדש על הסיפור הזה.

למה זה קשה לי לכתוב באתר הזה.

האתר מנסה ליצור מרחב בטוח לחלוק בו את הסיפורים. אני מנסה להבין למה קשה לי להרגיש את המרחב הזה כבטוח. המחשבה הראשונה היא שסיפורים כאלו ניתן לחלוק בסביבה של בנים בלבד, כי הסיפורים מלאים רגשי אשמה כלפי היחס שלי לנשים, ולכן הידיעה שגם נשים קוראות את זה לא מאפשרת לי לעבד את זה כראוי. חשש שמי שקוראות את הסיפור יתקפו אותי על מה שעשיתי, חשש מוגבר בעיקר כי אני חושב שהן יהיו צודקות.
אבל הרי עורכי האתר מסננים תגובות לא תומכות, אז מה הבעיה? אולי הבעיה היא אחרת. אני מרגיש שבעצם פרסום הסיפור, גם לעיני נשים קוראות, אני יוצר איזשהי פגיעה נוספת. אני כאילו דורש מנשים, כולל נשים שנפגעו מינית מגברים, לקבל אותי ולהבין אותי. אולי אפילו לסלוח לי. ויש בזה משהו משתלט, ולכן פוגעני. אני לא מרגיש שאני מצליח ממש להסביר את זה רציונלית, אבל ככה אני מרגיש.

מסובך לי עם הסיפור הזה, הסיפור השני, באופן אחר מאשר עם הסיפור הראשון. כי הסיפור השני התרחש כאשר כבר היתה בי תודעה פמיניסטית עמוקה והבנה לגבי תקיפות מיניות, ובכל זאת הוא קרה.

הסיפור התרחש עם מישהי, שהיה בינינו קשר ידידות קרוב במשך כמה זמן, ואז נותק, ואז נפגשנו מחדש. חלק מהסיבה לניתוק הקשר בפעם הראשונה היה קשיים שנוצרו בו מכיוון שהיא כנראה רצתה אותי באופן רומנטי, ואני לא רציתי.
היא באה אלי לחדר. דיברנו, השתרענו על המיטה ושכבנו אחת/ד מול השני/ה. אני לא זוכר הרבה. חבל שכך. הרגיש מאוד קרוב ואינטימי. קירבתי את השפתיים שלי לשלה. נישקתי אותה. באותו רגע היא שיתפה פעולה, אבל מיד אחר-כך היא הבהירה לי שהיא לא רצתה בזה. איך היא הבהירה לי את זה? מה עשיתי מיד אח"כ? אני לא זוכר. זה קרה לפני הרבה שנים, אבל מאוד יכול להיות שיש פה גם מימד של הדחקה.

הקשר שוב נחלש, ולאחר שנה נפגשנו שוב. התנצלתי על זה בפניה. מראש, לפני הפגישה, תיכננתי להתנצל. ולאחר ההתנצלות הרגשתי איזשהי תחושת אכזבה. בדיעבד הבנתי שהיתה לי צפייה לא מודעת שכאשר אתנצל, היא תעריך את זה מאוד, וההערכה שלה כלפי ההתנצלות תנטרל את הפגיעה שהיתה במה שעשיתי. טוב שזה לא מה שקרה. טוב שההתנצלות שלי לא תפקדה כ"תא וידוי" מטהר.
איך יכול להיות שעשיתי את זה, למרות שהיה לי כבר חינוך פמיניסטי ארוך שנים באותה תקופה? (בעיקר חינוך שנבע מקשרים עם נשים שהותקפו מינית בעברן). אני חושב שההסבר נוגע בקשר זוגי שהיה לי תקופה קצרה לפני זה (ההסבר לא מצדיק את מה שעשיתי, אבל הוא עוזר לי להבין מה קרה). במשך שנים כל הקשרים הזוגיים והמיניים שלי היו בתוך קהילה די סגורה, עם מודעות פמיניסטית די גבוהה ונורמות פמיניסטיות. הקשר המדובר, זה של לפני התקיפה, היה עם מישהי (נקרא לה ת.), מחוץ לקהילה הסגורה למדי הזאת.
ת. התלוננה על שאני זהיר מדי. שאני שואל לפני כל דבר. וזה הורס. פוגע בספונטניות ובהנאה.
ובהרבה מובנים היא צדקה. לא הייתי מנסה ליצור קשר עם נשים שמצאו חן בעיני כי חשבתי שלהתחיל עם מישהי זה תמיד הטרדה מינית. נמנעתי פעמים רבות מלהכנס לסיטואציות מיניות עם נשים גם כאשר הן הסכימו ורצו, כי תמיד נשאר בי החשד שאולי היא לא רוצה אלא מסכימה רק כי היא חושבת שזה מה שצריך לעשות (הימנעות שברקע שלה היתה התפיסה השוביניסטית המודחקת, שמין זה משהו שנשים "נותנות" לגברים, לא שהן עושות את זה כי הן נהנות מזה).
אבל במובנים אחרים היא לא צדקה. זה כן נכון לשאול תמיד ולברר. לא תמיד זה חייב להיות במילים. לפעמים מילים באמת יכולות להרוס, אבל אפשר למשל להתקרב עם השפתיים ממש ממש לאט. אפשר לשאול עם העיניים. ואם אין דרך בטוחה אחרת לשאול מלבד עם מילים, אז צריך לשאול עם מילים, גם אם הן פוגעות ברגע.
הביקורות הנכונות של ת. עלי בילבלו אותי. אכן, הייתי צריך להיות פחות זהיר, אבל קפצתי לקיצוניות שניה.

עד היום, שמונה שנים אחרי, אני עדיין מנסה למצוא את האיזון הנכון.

להבין למשל מתי ואיך זה בסדר להתחיל עם מישהי ברחוב (או בכנס פמיניסטי 🙂 ). זה מסע מעניין.

(-) אלכסנדר